יונתן שמריז, מתוך אירוע הפתיחה של תערוכת כאבי רפאים: ״יצירה מתוך שכול היא אומץ, זה להסתכל לתוך התהום ולא לברוח. זה לבנות גשר בין החיים לבין מה שנראה שאבד לעד. זה לומר הם איתנו, לא בזכרון בלבד, אלא ביצירה, בנוכחות, בלב הפועם של האומה שלנו.״ יותר משישים יצירות, שלושים משפחות,

כשנעלה מחר ביום הזיכרון לבית הקברות כדי לציין את זכרם של 64 חברים מקהילת כפר עזה, בהם אחי האהוב אלון, לא אוכל לספר להם שהמדינה שלנו נהייתה טובה יותר במהלך השנה. הסולם הערכי במדינה השתנה. ערך החיים נשחק. נבחרי הציבור הם לא משרתי הציבור. הישרדות פוליטית היא חזות הכול. הכול ציני.

בצפירה היום אחשוב על אריה ריין, מפקד הטנק עם העיניים הטובות שחלק איתי קפה פוסט כוננות עם שחר יום יום במשך שבועות. על 2 קילו קפה הבוטיק שקניתי לו בלי שאפילו יש לי את המספר, בהנחה שאחרי המלחמה אמצא איך להעביר לו. על הרגע שראיתי את ההותר לפרסום. על החודשים שהקפה ההוא היה בתיק שלי,

בצפירה הזו אחשוב לא רק על הלוחמים אלא על המשפחות שנמחקו ברגע. על משפחת סימן טוב - שחר וארבל בנות ה5, עומר בן השנתיים וההורים תמר וג'וני. כולם נשרפו חיים בידי המחבלים שכבשו את הקיבוץ. אחשוב הל מראה ביתם המפוחם כשהגעתי לשם בימים שאחרי. על תחושת הבושה שחשתי כלובש מדים שמהלך באדמות

אח קטן וגיבור גדול אתה חסר כל כך.. כל נים בגוף שורף ומתגעגע.. יש רגעים שנדמה, הנה האור בקצה, ופתאום זה חושך💔

מילים יפות ומרגשות על ״כאבי רפאים״, התערוכה שתכנס לכם עמוק ללב. לכתבה המלאה הכנסו > bit.ly/3YSpnrM אנחנו מזמינים אתכם להגיע, לראות את היצירות, לחבק את המשפחות ולהכיר את הסיפורים מקרוב. אוצרת: יוליה יבלונסקי מרכז עמיעד, עמיעד 12, יפו 27.4-3.5 | 11:00-17:00 יום הזיכרון,

"מנציחים ביחד" – ערב לזכרו של קשת קסרוטי ז״ל בערב אינטימי ומרגש שנערך השבוע באילת כחלק מפרויקט 'מנציחים ביחד', שיתפה משפחתו של קשת קסרוטי את סיפור חייו – סיפור של ילד שגדל בקיבוץ סמר שבערבה, אהב טבע, חופש ומוזיקה. ילד יפה תואר עם שיער זהוב, לב גדול ושמחת חיים מדבקת. קשת נרצח

היי, זאת מיכל ריין, אלמנתו של אריה ריין. אני רוצה לספר לכם על התערוכה שיזמתי יחד עם עמותת “קומו”. התערוכה נקראת “כאבי רפאים”, השם שמתאר את התחושה של מי שאיבד חלק מגופו ועדיין מרגיש את האיבר, כואב, פועם. אליי הצטרפו יותר מ-30 אמנים ובני משפחה שיחד מציגים יצירות אמנות שמנסות כל

מתוך דבריה של רחל, אמה של שחר דבורה טרואן מתיאס, בערב ׳מנציחים ביחד׳ שהתקיים בעומר: “אני ואילן הורים שכולים למשפחה שכולה, לחמישה אחים שכולים ולנכדים שכולים ולנינים שכולים. אינני מדברת בשמם. מאז שהחלטנו להשתתף ביוזמה של ״קומו״ —לספר – אני שואלת את עצמי מה המטרה ומה אוכל לשתף.

אתמול בערב נעלנו את תערוכת “כאבי רפאים”. בשבוע של יום הזיכרון פתחנו מרחב שבו הכאב, השבר והתקווה קיבלו צורה, צבע ומשמעות. במהלך השבוע ביקרו בתערוכה יותר מאלף איש. כל אחד מהם הגיע עם לב פתוח – לראות, להרגיש ולהיות חלק. שישים יצירות, עשרות יוצרים – בני ובנות משפחות שכולות ואמנים

1,800 נרצחים. עשרה מיליון עדי תביעה. כתב האישום מוכן – נגד כל האחראים למחדל בממשלה ובכוחות הביטחון. מאז 7 באוקטובר אסון רודף אסון– לא היה רגע אחד של אחריות. מההפקרה הביטחונית, דרך הקריסה המוסרית – ועד הבריחה מהאמת. שום דבר מזה לא ימחק את הילדים שנרצח. את האמהות שנשרפו. את

"קול דמי אחיך זועק אלי מן האדמה" אבל ראש הממשלה והשרים אוטמים בכוח את האוזניים, כל הדרך אל הטיוח וההשתקה, כדי לא לשמוע את הדרישה של משפחות הנרצחים והחטופים לדעת את האמת. לא יעזור להם! לא ישתיקו אותנו. נמשיך במאבק להקמת ועדת חקירה ממלכתית. אנחנו, בשם המשפחות השכולות, בשם נפגעי

אם זה תלוי במי שאחראים למחדל אז ברור שזה לא "הזמן הנכון" לחקור, לא עכשיו ולא אף פעם. במקום זה ירוויחו עוד זמן כדי לטשטש ראיות, לחפש אשמים, לפלג בין משפחות שכולות, להפקיר את החטופים, לדשדש מול חמאס, להעניק פטורים מגיוס, למתוח את המילואים עד לקצה בשביל סיסמאות, לדברר את קטאר.

האיום האמיתי על הצבא, על מערך המילואים, הוא לא סרבנות או ציוצים מכעיסים בטוויטר אלא קריסה. פשוט קריסה. אנשים שעייפים ומותשים וכואבים מכדי לחשב חישובי ממשלה אלא פשוט רוצים הביתה. לאסוף את שברי העסק, היחסים עם האישה והקשר עם הילדים. לישון. אנשים שנקראים שוב ושוב ואין למערכת שום דבר

דורון שבתאי, רכז השטח של קומו בטור לדה מרקר נותן תמונת מצב מהשטח: משרתי המילואים נותרו מחויבים כשהיו, אבל הם על סף שבירה. אנחנו בקומו עומלים בימים אלו על מרכז טיפולי שיסייע לחיילי מילואים ויפתח בקרוב, אבל זו היא טיפה בים. בלי שיוויון אמיתי בנטל, שינוי אמיתי בסדרי העדיפויות והנהגה

שבוע טוב. הבעיה בעיסוק התקשורתי בקאטר גייט, ביונתן אוריך ובנתניהו היא ההתמקדות בנקודות המחלוקת ולא במה שכבר מוסכם על כולם ומשמעותו המזעזעת. אז הנה מה שמוסכם על כולם, לרבות החשוד עצמו: בימים ובשבועות ובחודשים שאחרי ה7.10, בזמן שרבבות אזרחים היו פליטים בארצם, בזמן שאספנו גופות

לפני רגע עוד היינו בפסע, היום כבר מתחילים לטפטף לנו ש"מיטוט החמאס" יימשך עוד שנתיים. לאחים ולאחיות שלנו אין עוד דקה לחכות! חבורת הכושלים שבגללם הם שם צריכה להחזיר אותם הביתה ולעוף בעצמה הביתה. ואם אחרי שנה וחצי לא יודעים להכריע את חמאס ולהחזיר חטופים - שילכו עכשיו.

בזמן שאני במשלחת בגרמניה עם אחיהם של גלי וזיוי ברמן אנחנו מקבלים הודעות בלתי פוסקות על המתרחש. מצד אחד מתרגש ושמח מאוד על שחרורו של עידן אלכסנדר ומהצד השני המום וחרד לגורלה של ישראל שתחת ממשלה איומה איבדה שליטה על גורלה. בלתי נתפס לדמיין שמי שהתקשר להודיע למשפחתו של עידן

לפעמים, אני כמעט מתייאש מהמדינה, ואז אני נזכר שיש פה אנשים כמו shimriz יונתן שימריז ו- shirel hogeg והחברים שלהם ואני מתעודד מחדש.

לא יעזור שום דבר אחר